הלווייתנית עולה שוב על הגל

עתידה של מדינת ישראל תלוי במידה רבה ביכולת קליטת תושבים והרחבת התעשייה. שני תחומים המותנים בעתודות קרקע. עתודות אלו אינן עוד בנמצא בחוף אבל פוטנציאל ההתרחבות עדיין קיים בים.
הקמת איים לאורך החוף איננה פנטזיה, מספר מדינות הבינו את הפוטנציאל שבים להרחבת המימד הקרקעי ועשו זאת. פוטנציאל זה קיים גם אצלנו וככל שנקדים לנצלו, כן ייטב.
אבל מי יהיו המהנדסים, הקברניטים והעובדים בתכנון ובעשייה, מה תהיה היכרותם עם המימד הימי, איך יחוו את כוחו ואת עוצמתו של הים אם לא בדרך של חינוך ימי עוד משחר ילדותם.
החינוך הימי הוא חובה לאומית לעם המתפתח לחופיו.
חינוך ימי חייב להתחיל מהכרת הים, הגלים, הרוחות והחופים, ואין כמו סירת החתירה והמפרש להבנתם של מושגים בסיסיים אלו.
דורות של ימאים גדלו על ספסלי הלווייתנית – סירת עץ דו תרנית בעלת 10–12 משוטים ושלושה מפרשים, שעליה שייטו לאורך החוף בימים ובלילות.
במטרה לחדש את המסורת הימית שעליה התחנכו דורות של ימאים עבריים, חברו יחד עמיתים מהשירות, בוגרי אגודות ימיות יוצאי צי הסוחר וחובבי ים, לבניית הלווייתנית שבהחלט תרמה את תרומתה למוסדות החינוך הימי בארץ.
אני שמח לתת את קולי ואת תמיכתי בחבורת הפעילים.